ביאור שטיינזלץ על כריתות ג׳

1 לאחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, לומר שאין עונשין מן הדין, בדרך קל וחומר. שאף שנתפרש בתורה עונש גם לבא על אחותו בת אביו וגם לבא על אחותו בת אמו, אין למדים בקל וחומר כרת לבא על זו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, שאין עונשים אלא מגזירת הכתוב.

2 ומעירים: ור' יצחק, שאינו למד מכאן דין זה, סבר סבור: עונשין מן הדין. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: טעם אחר שאינו נצרך לכתוב מיוחד לדין זה, משום שהוא יליף לומד עונש כרת באשה זו מאזהרה, ממצות "לא תעשה" שנאמרה בה, שכשם שהזהיר עליה כשאר עריות — כך ענש עליה כמותן.

3 א עוד בענין כרת שכתבה התורה באחותו בנפרד, מביאים אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: כל מקום שאתה מוצא שני לאוין שונים ועונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם — חלק חטאת ביניהן, שאם עשה שניהם בשגגה אחת — יש בכל אחד מהם חיוב חטאת לעצמו. ומאי היא ומהו המקרה הזה? מי שמפטם רוקח לצורך עצמו את שמן המשחה שנצטווה משה וגם סך ממנו, דכתיב שנאמר: "על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו" שמות ל, לב — הרי כאן שני לאוים, אחד על סיכה, ואחד על פיטום, וכרת אחד — דכתיב שנאמר: "אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" שם לג.

4 ושואלים: לפי דרך זו, וכי מאחר שיש לאוין מוחלקים נפרדים בכל העריות, בפרשת "אחרי מות" ויקרא י״ח:כ״ט, ובסופה נאמר: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו" שם כט, הרי די בכך לחייב חטאת על כל אחת, ואם כן, כרת באחותו דכתב רחמנא שכתבה התורה בנפרד בפרשת "קדושים": "ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחותו גילה" שם כ, יז למה לי?

5 ומשיבים: כפי שנאמר לעיל, לשיטת חכמים — כפי שהם סבורים, לשיטת ר' יצחק כדאית ליה כמו שיש לו, כפי שהוא סבור. ומפרטים: לרבנן מיבעיא להו לחכמים נצרכה להם לומר שאין עונשין מן הדין, לר' יצחק, הוא מפיק ליה מוציא אותו, למד ממנו לחייב שלוש חטאות נפרדות על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו.

6 ושואלים: ורבנן וחכמים, כיצד למדים הם הלכה זו? ומסבירים: דנפקא להון שהיא יוצאת להם מן "אחתו" דרישא שבתחילת הפסוק, שנאמר שם: "ואיש אשר יקח את אחותו". ולעומתם ר' יצחק סבר סבור שאחותו דרישא שבתחילת הפסוק אורחיה דקרא דרכו של הכתוב היא, שמתאר את המקרה עליו מדובר, ואין ללמוד מכאן, ולכן מפיק מוציא את ההלכה הזו לחלק מ"אחתו" שכתוב דסיפיה דקרא בסופו של המקרא, לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. ושבים לעיקר דברי ר' אלעזר שהמפטם וסך בהעלם אחד חייב שתי חטאות.

7 אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן נמי תנינא אף אנו גם כן שנינו ברשימת הכריתות שבמשנתנו כדבריו: המפטם את השמן, המפטם את הקטרת, והסך בשמן המשחה.

8 ויש לשאול: למה לי דתניא מפני מה שנויה המפטם את הקטרת במיצעא באמצע, בין שתי כריתות הנוגעות לשמן המשחה? לאו הא קא משמע לן האם לא דבר זה הוא משמיע לנו: מה קטרת יש בה לאו בפני עצמו וחייבים עליה כרת, וחטאת בשוגג, בפני עצמו — אף מפטם שמן המשחה וסך מן השמן נמי גם כן, כיון שכל אחד מהם לאו בפני עצמו — חייבים עליו כרת, וחטאת בשוגג, בפני עצמה?

9 וכי תימא ואם תאמר הסבר אחר לדבר, דקא בעי למיתנא פיטומין בהדי הדדי משום שהוא רוצה לשנות את שני הפיטומים זה עם זה — ניתנהו איפוך שישנה אותם להיפך: המפטם את הקטרת, והמפטם את השמן, והסך שמן המשחה, ויסמוך פיטום לפיטום, ושמן לשמן, אמאי פלגיה מדוע חילק את השמן, ושנה את הקטורת באמצע? לאו הא קמשמע לן האם לא דבר זה הוא משמיע לנו שיש חילוק חטאות ביניהן? ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

10 ב שנינו במשנה ברשימת הכריתות: הבא על הזכור ועל הבהמה ואשה המביאה הבהמה עליה. ושואלים: התנא של משנתנו, במאי קא חשיב במה במי הוא מונה את הכריתות שבמשנה?

11 אי בגברי אם באנשים — דל הורד את האשה הנרבעת לבהמה, ובצרא לה חדא וחסרה לה כרת אחת מן המנין! אי בנשי קחשיב אם בנשים הוא מונה — דל מינהון הורד מהן את הבא על הזכור ועל הבהמה, ובצרי להו תרתי וחסרות להן שתים!

12 אמר ר' יוחנן: לעולם תנא גברי קחשיב אנשים הוא מונה, ויש להוריד מן הרשימה את האשה הנרבעת לבהמה, ותני הכי ושנה כך בלשון זו: הבא על הזכור והביא זכור עליו. ושיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: מי שעושה שתי עבירות אלה בהעלם שגגה אחד — חייב שתים, שתי חטאות.

13 ושואלים: והא מדקתני והרי ממה שהוא שונה מגדף בסיפיה בסופו, בסוף המשנה, ומוקמינן לה ומעמידים אנו אותה כדעת ר' עקיבא — רישא נמי תחילתה של המשנה גם כן שיטת ר' עקיבא היא!

14 וכי תימא ואם תאמר: אכן, משנתנו שיטת ר' עקיבא היא, וברישא ובהתחלה, בענין זכור, סבר לה הוא סבור כדעת ר' ישמעאל — והאמר והרי אמר ר' אבהו: הבא על הזכור והביא זכור עליו, לדעת ר' ישמעאל דמפיק ליה מתרתי קראי שמוציא לו את האיסורים הללו משני מקראות נבדלים, את הבא על הזכור מ"ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" ויקרא יח, כב, ואת המביא זכור עליו מ"ולא יהיה קדש זונה ממין זכר מבני ישראל" דברים כג, יח, לכן הוא חייב שתים, ואילו

15 לר' עקיבא אינו חייב אלא חטאת אחת, דמחד קרא נפיק ליה שמאותו כתוב יוצא לו גבי המביא זכר עליו: "את זכר לא תשכב", קרי ביה קרא בו גם: לא תשכיב!

16 אלא כך צריך לומר: רישא תחילתה של המשנה היא שיטת ר' ישמעאל, הסבור שיש שתי חטאות בבא על הזכור ובמביא את הזכר עליו, אבל בענין מגדף סבר לה סבור הוא כשיטת ר' עקיבא. ומקשים: אי הכי אם כך שמשנה זו לשיטת ר' ישמעאל, הלמד אזהרה לנשכב מ"לא יהיה קדש" דברים כג, יח, ניתני נמי שישנה גם כן שתי כריתות נפרדות לגבי בהמה: הבא על הבהמה מ"ובכל בהמה לא תתן שכבתך", ויקרא יח, כג, והביא בהמה עליו מ"לא יהיה קדש"!

17 ודוחים: הא הרי כבר אמר אביי: הבא על הבהמה והביא בהמה עליו, אף לר' ישמעאל, שמחייב שתים בזכר, בענין זה אינו חייב אלא אחת, דכי כתיב קרא שכאשר נאמר הכתוב "לא יהיה קדש" — בגברי כתיב באנשים נאמר, שמושג הזנות "קדש" לא שייך בבהמה. זה היה הסברו של ר' יוחנן, שמדובר במשנתנו באנשים, ולכן יש למחוק מן הרשימה במשנתנו את האשה המביאה בהמה עליה, ולהוסיף את המביא זכור עליו, וכשיטת ר' ישמעאל.

18 ר' אלעזר משמיה משמו של רב אמר: משנתנו אמנם עוסקת באנשים ולא בנשים, ומכל מקום אין למחוק אשה הנרבעת לבהמה מן המשנה, שכן התנא תני שונה במשנתנו רק שלשים ושלש חטאות, עבירות כרת שמביא עליהן חטאת, ותני והוא שונה עוד שלש כריתות שאינן בכלל רשימה זו, ובכללן אשה הנרבעת לבהמה, כדי לסיומינהו לסיים, להכליל אותן ברשימת כריתות שבתורה. ומנין?

19 דקתני סיפא שהרי הוא שונה בסוף המשנה: פסח ומילה במצו‍ת עשה, ויש לשאול: פסח ומילה אמאי קתני להו מדוע שונה אותם?

20 ואיתימא לאיתויי קרבן עליהון ואם תאמר כדי להביא קרבן עליהם, אם ביטל אותן בשגגה, מי מייתי האם הוא מביא? והתניא והרי שנויה ברייתא: הוקשה הושוותה כל התורה כולה לעבודה זרה לענין קרבן חטאת לעובר בשגגה, דכתיב שנאמר בקרבן חטאת: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה. והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' את ה' הוא מגדף" במדבר טו, כט — ל, והיא עבודה זרה:

21 מה עבודה זרה היא ציווי של שב ואל תעשה, ומתחייב חטאת אם עשאה בשגגה — אף כל עבירות שחייבים עליהן חטאת בשגגה, הן דברים שהתורה מצווה בשב ואל תעשה, ולא במצוות עשה!

22 אלא לאו שמע מינה האם לא נלמד מכאן כי תנא שנה שלשים ושלש חטאות מאן דעבדי למי שעושים אותן בשוגג, והדר תנא וחזר ושנה עוד שלש כריתות כדי לסיומינהו לסיים, להכליל אותן בתוך רשימת הכריתות שבתורה, והן: אשה הנרבעת, פסח ומילה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכך הוא.

23 ג שנינו במשנה ברשימת הכריתות שמביאים על כל אחת מהן חטאת: המחלל את השבת. אמרי אומרים על כך בתמיהה: הרי מלאכות שבת ארבעים חסר אחת הוויין הן, ומתחייב חטאת על כל אחת ואחת מהן! אמר ר' יוחנן: תנא שנה במשנתנו מקרה שהיתה שגגת שבת, ששכח ששבת היא, וזדון מלאכות, שיודע שמלאכות אלה אסורות בשבת, שבמקרה זה לא מחייב אלא חדא אינו מתחייב אלא חטאת אחת, משום שהיתה רק שגגה יסודית אחת, ולא כמה שגגות נבדלות.

24 דתניא ששנויה ברייתא: נאמר לגבי קרבן חטאת "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה ועשה מאחת מהנה" ויקרא ד, ב, ודרשו חכמים את "מאחת מהנה" בכמה אופנים, וביניהן כאילו נאמר "ועשה אחת הנה", שיש "הנה" שגגות רבות שהיא "אחת" שגגה אחת שמתחייב עליה רק חטאת אחת, כיצד? כאשר עשה מלאכות רבות בשגגת שבת וזדון מלאכות, שידע שהן אסורות בשבת.

25 ושואלים: וניתני ושישנה כאן התנא זדון שבת ושגגת מלאכות, שהוא יודע ששבת היום, אבל שגג בכל אחת מהמלאכות, שלא ידע שהן אסורות, דמחייב שמתחייב אז ארבעים חסר אחת חטאות!

26 דתניא ששנויה ברייתא: "ועשה מאחת מהנה" — פעמים שחייב חטאת אחת על כולן, ופעמים שחייב חטאת על כל אחת ואחת. וכן מצאנו דתניא ששנויה ברייתא: "אחת" שהיא "הנה", שיש שאדם שוגג שגגה אחת ומביא עליה חטאות רבות, בזדון שבת ושגגת מלאכות!

27 ומשיבים: התנא שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה עדיף לו לשנות, כדי להדגיש דמחטאת מיהא לא מיפטר שבכל מקרה ששגג בשבת מחטאת אחת על כל פנים לא נפטר.

28 ומעירים: וכן אתה מוצא שהתנא הולך במשנתנו בדרך זו גבי אצל עבודה זרה, דקתני שהוא שונה בה כרת אחת, למרות שחייב על כל אחת מדרכי עבודתה: שחיטה, הקטרה, ניסוך והשתחווייה, וכיצד — כאשר היתה שגגת עבודה זרה, שלא ידע שהוא עובד עבודה זרה, וזדון עבודות, שיודע שעבודות אלה אסורות לעבודה זרה.

29 ושואלים: שגגת עבודה זרה היכי דמי כיצד היא בדיוק? אילימא אם תאמר שעמד בבית עבודה זרה וסבר בית הכנסת היא, והשתחוה שם לה' — הרי לבו לשמים, שהשתחווה לה', ולא לעבודה זרה, ואין מקום לחייבו כלל!

30 ואלא תאמר דחזא אנדרטא וסגיד לה שראה פסל אדם, שלא נעשה לשם עבודה זרה, והשתחווה לו, גם על כך יש לתמוה: במה מדובר? אי דקבליה עליה אם קיבל אותו עליו באלוה, שהוא משתחווה לו לשם פולחן — בר בן סקילה הוא, כלומר, מזיד הוא ולא שוגג! ואי דלא קבליה ואם שלא קיבל אותו באלוה, אלא רק משתחווה מחמת הנימוס — לאו מידי הוא אין זה כלום, אין זו עבודה זרה כלל!

31 אלא הכוונה היא שהשתחווה לעבודה זרה, וידע שהיא עבודה זרה, ואולם עשה זאת לא מתוך שקיבלה כאלוה, אלא מאהבה ומיראה, משום שהוא אוהב או מתיירא מאדם, ועושה זאת למענו, ובזה היתה שגגתו.

32 ושואלים: הניחא זה נוח, מובן לשיטת אביי שאמר שבמקרה כזה חייב חטאת, אלא לשיטת רבא שאמר שבכגון זה פטור, מפני שאינו מקבלה עליו כאלוה, מאי איכא למימר מה יש לומר?

33 אלא מוצא אתה שגגת עבודה זרה באומר מותר לעבוד עבודה זרה, שאינו יודע שיש איסור בדבר, שעד כאן לא קבעי מיניה לא שאל ממנו רבא מרב נחמן בהלכות שבת, מה דינו של מי שנעלם ממנו ששבת היום, וגם שמלאכות אלו שהוא עושה אסורות, אלא אי חדא מחייב אי תרתי מחייב אם אחת הוא חייב או שתיים הוא חייב, אבל מיפטר לגמרי לא בעא מיניה להיפטר לגמרי לא שאל אותו.

34 רב פפא אמר: משכחת לה מוצא אתה אותה שגגת עבודה זרה בתינוק שנשבה לבין הגוים, דידע דאסירא שיודע שאסורה עבודה זרה, והני ואותן עבודה זרה שהוא עובד לא ידע דאסירן אינו יודע שהן אסורות. ואי

35 בעית אימא ואם תרצה אמור: אפילו תימא תאמר שמדובר בגדול — כגון דקא טעי בהדין קרא שהוא טועה בפסוק זה שנאמר: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" שמות כ, כ, סבר סבור הוא כי אסירא כאשר אסורה השתחואה הרי זה לעבודה זרה של כסף וזהב, אבל דמיני אחריני שריא של מינים אחרים, כגון של עץ ואבן, מותרת, דהיינו שהרי זו שגגת עבודה זרה וזדון עבודות. ושבים לשאלה ששאלנו מתחילה: מדוע לא שנה התנא את כל מלאכות השבת ברשימת הכריתות שבמשנה שמביאין על כל אחת חטאת בפני עצמה?

36 רב אחא בריה בנו של רב איקא משמיה משמו של רב ביבי אמר: התנא, שם ענין שבת, וכיוצא בזה שם עבודה זרה קתני הוא שונה, ולא נכנס לפרטי החטאות שיש בכל אחת. ממאי ממה אתה למד זאת? מדקתני ממה שהוא שונה במשנתנו: הבא על אשה ובתה ועל אשת איש, והא והרי יש בתו מאנוסתו דלא קתני לה שאינו שונה אותה, למרות שגם היא בכלל חייבי הכריתות, אלא לא שנאה משום שגם היא בכלל "אשה ובתה".

37 בתשובה לכך אמרי אומרים, אין מכאן ראיה, שכך יש לומר: דכתיבן קתני, דלא כתיבן לא קתני אלה שכתובות במקרא במפורש הוא שונה, שאינן כתובות אינו שונה, ובתו מאנוסתו אנו למדים ממדרש הכתובים, ואינה כתובה במפורש.

38 ומקשים: והאיכא והרי יש בת אשתו מאיש אחר ובת בתה ובת בנה, דכתיבא שכתובה בתורה, ולא קתני ואינו שונה אותן במשנה! אלא צריך אתה לומר כי שם אשה ובתה קתני הוא שונה, הכי נמי כך גם כן יש לומר: שם שבת ושם עבודה זרה קתני הוא שונה.

39 ומעירים: רב אחא בריה בנו של רב איקא רמי דיליה אדיליה השליך שמועה שלו, של רב ביבי על שמועה אחרת שלו, וכך אמר: מי האם אמר רב ביבי בר אביי הכי כך, ששם שבת קתני הוא שונה ושם עבודה זרה קתני הוא שונה? והאיתמר והרי נאמר: המעלה אברי פנים בחוץ, ששחט קרבן במקדש כדינו, והעלה את איבריו על מזבח מחוץ למקדש — חייב חטאת אם עשה זאת בשוגג. וכן אם מעלה אברי קרבן שנשחט מחוץ למקדש, בחוץ לצורך קרבן — גם הוא חייב.

40 וקשיא ליה והיה קשה לו לרב ביבי בר אביי: אי הכי אם כך, הא דתנן זו ששנינו במשנתנו: שלשים ושש כריתות בתורה — הלא תלתין ושבע נינהו שלושים ושבע הם, דאיכא שיש המעלה איברי פנים בחוץ, והמעלה איברי חוץ בחוץ! ואם הוא סבור כי התנא אינו שונה את כל פרטי הכריתות, אלא שם שבת, מאי קשיא ליה מה קשה לו? נישני שיתרץ גם במקרה זה: שם העלאה קתני הוא שונה!

41 ודוחים: מי דמי האם הדברים דומים? שבת ועבודה זרה תנא יתהון אבינכיהון שנה אותם את פרטי החיוב שבהם במקומם של שבת — במסכת שבת עג,א, ושל עבודה זרה — במסכת סנהדרין ס,ב, ולכן גבי אצל כריתות, דאיריא שהוצרך להזכירם כחלק מרשימת הכריתות, הוא משני מתרץ: שם שבת קתני שנה שם עבודה זרה קתני שונה, אבל גבי אצל חיובי העלאה, מי תנא יתהון בינכיהון האם שנה אותם במקומם דשני הכי שהוא יכול לתרץ כך?

42 א בעקבות מה שאמר ר' אלעזר בעמוד הקודם, שאם יש שני איסורי לאו, וכרת אחד לשניהם, ועשה שניהם כאחד — חייב על כל אחד מהם חטאת בפני עצמו, בעא מיניה שאל אותו ר' ירמיה מר' זירא: אם יש שתי כריתות ולאו אחד כתוב בהן, מהו? האם יתחייב חטאת על כל עבירה? אמר ליה לו: האם לגבי שוחט קדשים בחוץ והעלה איברי קרבן בחוץ קאמרת אומר אתה? והלא הני אלה שני לאוין נינהו הם,

43 אי למאן דגמר אם לדעת מי שלומד דבר זה מגזרה שוה, ממה שנאמר כאן הבאה: "אשר ישחט חוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" ויקרא יז, ד, ונאמר להלן הבאה: "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" שם ט,

44 מה להלן בהעלאה לא ענש כרת אלא אם כן הזהיר, שנאמר: "השמר לך פן תעלה עולותיך" דברים יב, יג — אף כאן בשחיטה לא ענש כרת ויקרא יז, ד אלא אם כן הזהיר.

45 אם למאן דמייתי לה למי שמביא, לומד אותה בהיקש — שהרי אמר קרא הכתוב: "שם תעלה... ושם תעשה" דברים יב, יד, מקיש משווה שחיטה "תעשה" להעלאה, מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף שחיטה לא ענש אלא אם כן הזהיר. ולדברי שניהם הרי זה כאילו נאמר לאו מפורש בתורה גם ביחס לשחיטה.

46 דלמא שמא לגבי שתי מיתות ולאו אחד קאמרת אומר, שואל אתה, כלומר, שתי עבירות שחייב מיתה על כל אחת מהן כשעשאן בעדים ובהתראה, האם גם מביא שתי חטאות נפרדות כשעשאן יחדיו בשוגג, למרות שיש בהן רק לאו אחד? ומה היא, במה מדובר — באוב וידעוני.

47 הוסיף ואמר ליה לו דהא פלוגתא שזו מחלוקת ר' י וחנן וריש לקיש בהסבר טעמה של משנתנו. דתנו ששנו גבי אצל רשימת הנסקלין שבמסכת סנהדרין נג,א בעל אוב, המעלה את רוח המת, וידעוני, המכניס עצם מיוחדת לפיו והיא "מדברת", וקשיא לן והיה קשה לנו, ומאי שנא גבי ובמה שונה אצל סקילות שהוא תני שונה ידעוני כעבירה לחוד, וגבי ואצל רשימת הכריתות במשנה שלנו לא תני אינו שונה ידעוני, ומשמע שמביא חטאת אחת על שניהם?

48 אמר ר' יוחנן: הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו — "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים" ויקרא יט, לא. ושואלים: ונימא ושיאמר במשנתנו ידעוני, ולא נימא ולא יאמר בעל אוב! ומשיבים: קסבר סבור הוא: הזכיר התנא בעל אוב הואיל ופתח הכתוב בבעל אוב.

49 וריש לקיש אמר: לא הזכיר ידעוני בכריתות הואיל ואין בו מעשה, ואין מביאים חטאת אלא על לאו שיש בו מעשה. ושואלים: וריש לקיש מאי טעמא מה טעם לא אמר כר' יוחנן, שלא נזכר ידעוני במשנתנו הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו?

50 אמר רב פפא: דהא שהרי חלוקין הן במיתות, שבכל אחד מהם כשלעצמו יש חיוב מיתה, שהרי נאמר: "אוב או ידעוני מות יומתו" שם כ, כז. ומעירים: ור' יוחנן אמר יכול לומר לך: חלוקה של לאו לכל עבירה בנפרד הוי הריהי חלוקה לענין חטאת, חלוקה של מיתה לא הויא אינה חלוקה.

51 ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמא מה טעם לא אמר כריש לקיש? ומשיבים, קסבר סבור הוא: מאן תנא מיהו ששנה את רשימת הכריתות — שיטת ר' עקיבא היא, שאמר: לא בעינן אין אנו צריכים מעשה לענין חיוב חטאת.

52 וריש לקיש, מה הוא אומר? נהי אף שר' עקיבא לא בעי אינו צריך מעשה רבה גדול לחייב חטאת, מכל מקום מעשה זוטא קטן בעי צריך, כלומר, שיהיה בו משהו של מעשה, וידעוני אינו עושה דבר, אלא הקול יוצא מאליו מפיו.

53 ושואלים: בעל אוב מאי מעשה אית ביה מה מעשה יש בו? ומשיבים: הקשת זרועותיו, שמקיש בהן כדי להעלות את רוח המת, הוי הריהי נחשבת למעשה. ושואלים: ולשיטתו, מגדף, ששנינו במשנתנו, מאי מעשה אית ביה מה מעשה יש בו? ומשיבים: עקימת שפתיו בתוך דיבורו הוי הריהי נחשבת למעשה.

54 ומעירים: קא סלקא דעתין עלה מלכתחילה בדעתנו כי לשיטת ריש לקיש הקשת זרועותיו הוי הריהו מעשה זוטא קטן אפילו לרבנן לדעת חכמים. ומשום כך מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: בעבודה זרה אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון שזיבח שחט, וקיטר העלה באש, וניסך, והשתחוה. וקשיא לן והיה קשה לנו, השתחואה הרי לית אין בה מעשה!

55 ואמר ריש לקיש: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? שיטת ר' עקיבא היא, שאמר: לא בעינן אין אנו צריכים מעשה כדי שיתחייב בו. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא תאמר לשיטת רבנן חכמים, כפיפת קומתו כשמשתחווה הוי הריהי נחשבת מעשה. מכלל הדברים אתה למד דסבירא ליה שמסתבר לו לריש לקיש אליבא דרבנן לפי שיטת חכמים שכפיפת קומתו לרבנן לחכמים לא הוי איננה נחשבת מעשה. ואם השתחוואה אינה נחשבת מעשה, הקשת זרועותיו הוי הריהי מעשה?!

56 ואלא כי קאמר כאשר אומר ריש לקיש שהקשת זרועותיו הוי הריהי נחשבת מעשה זוטא קטן, הרי זה אליבא לפי שיטתו של ר' עקיבא, אבל לרבנן לחכמים לא הוי איננה נחשבת מעשה כלל.

57 ושואלים: אי הכי אם כך, אמאי תני מדוע הוא שונה במשנתנו לשיטת חכמים: יצא מגדף שאין בו מעשה? ניתני שישנה: יצא מגדף ובעל אוב, שבשניהם אין מעשה! ומשיבים: זו אינה קושיה חמורה, כי חדא מתרתי קתני אחת משתים הוא שונה, והביא רק דוגמה אחת.

58 ושואלים: וליתני ושישנה בעל אוב ולא ליתני ושלא ישנה מגדף! ומשיבים: מגדף איצטריך ליה נצרך לו לומר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל וכתיב כרת דיליה ונאמר הכרת שלו במקום קרבן, בסמוך לחיוב החטאת ראה במדבר טו, כח—ל, אימא מודה ליה אמור שמודה לו לרבי עקיבא שגם על זה מביאים, על כן קא משמע לן משמיע לנו שלא.

59 עולא אמר: טעם הדבר שלא נאמר לשיטת חכמים "יצא מגדף ובעל אוב שאין בו מעשה", הוא משום שבעל אוב דקתני שהוא שונה במשנתנו הרי זה במקטר לשד הממונה על כישוף זה, וההקטרה היא מעשה גמור. מתקיף לה מקשה על כך רבא: אם כן, היינו זהו עובד עבודה זרה שכבר שנינו במשנתנו, ואין מקום לשנותו ככרת בפני עצמו! אלא אמר רבא: הכוונה היא למקטר לשד כמעשה כישוף, על מנת לחברו, כלומר, כדי להביאו אליו ולהשתמש בו.

60 אמר ליה לו אביי: אם כן, היינו זהו חובר חבר, שהוא איסור בפני עצמו בתורה דברים יח, א, ואין בו כרת! אמר ליה לו רבא: התורה אמרה כי חובר חבר כגון זה, שמקטר לשד, דינו בסקילה, כחלק מדין בעל אוב, ולכן גם כרת יש בו. שאל אותו אביי: ואלא חובר חבר שהוא באיסור לאו בלבד, שנאמר: "לא ימצא בך... וחובר חבר" שם י—יא, הדין הוא איזה הוא?

61 אמר ליה לו רבא: כדתניא כמו ששנויה ברייתא: "וחובר חבר" — אחד חובר גדול, אוסף חיות גדולות, ואחד חובר קטן, ואפילו חובר לנחשים ועקרבים — חייב. ובפרטי ענין זה אמר אביי: האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא מי שרוצה להצמיד, לחבר צירעה ועקרב — אסור, ואי קאתו בתריה ואם הם באים אחריו, והוא רוצה להינצל מהם — שרי מותר.

62 ושואלים, לר' יוחנן שאמר: כפיפת קומתו הוי הריהי נחשבת מעשה לשיטת חכמים, עקימת